יעל סופר סמסון (26), היא כוראוגרפית ורקדנית. בוגרת 'המסלול להכשרת רקדנים' ב'ביכורי העיתים'. אחרי שהתלמדה בלהקת L-E-V  של שרון איל וגיא בכר, רקדה בפרויקטים שונים והשתתפה בתכנית לכוריאוגרפיה במרכז "כלים" (2017/18) (שם העלתה לראשונה את העבודה "איך להשקיט את הים בשלושה צעדים פשוטים") היא רוקדת בימים אלה בעבודות מאת ניב שינפלד ואורן לאור, יולי קובבסניאן ותמי לייבוביץ', מלמדת מחול, סטודנטית לספרות בתוכנית לכתיבה יוצרת ובתכנית הרב-תחומית למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ובחודשים האחרונים היא לוקחת חלק בתכנית שהות האמן של יפו העתיקה ב'אתר'.

 

לקראת סוף השהות ב'אתר' תציג את "איך להשקיט את הים בשלושה צעדים פשוטים" – עבודת מחול העוסקת בהתמודדות הפרט עם הצפת האינפורמציה המאפיינת את העידן הנוכחי – כחלק מערב משקט לרעש.

 

"'איך להשקיט את הים בשלושה צעדים פשוטים' הן  14 דקות שהתחלתי לעבוד עליהן בפסח של 2015 מתוך חוסר סיבולת לרעש שסביבי, לכל עודף האינפורמציה (אני מאוד רגישה לאלמנט הזה של העולם). התחלתי להתעניין במדיטציות ולצחוק על עצמי על כך תוך כדי. דמיינתי את האימג׳ של ילדה בלוטוס עושה מדיטציה על ערימת ספרים כמו מנסה לצוף מעל נחשולי המידע…למצוא אי של שקט. משם התחילה העבודה. בדיעבד, יש בה אלמנט של מרד, ערעור על הכבוד הבלתי מעורער שאנחנו נותנים למקורות מידע ממוסדים. פניתי לספריות ולא ענו לי עד שספרנית אחת מקסימה נתנה לי לקחת מהמרתף ארגזים של ספרים שיצאו מהמלאי. הלוואי שהייתי זוכרת את שמה! אם את קוראת את זה, ספרנית מקסימה אנונימית מספריית בית יד לבנים ברמת השרון, את מקסימה ואני חייבת לך!

 

בכל מקרה, יצרתי סקיצה בכמה שבועות של עבודה ואז זנחתי אותה. וב-2018 חזרתי אליה במסגרת התכנית לכוריאוגרפיה במרכז כלים בבת-ים בתוך שנה של לימודים אינטנסיביים וכרגיל ריקודים אינטנסיביים, שהחזירו אותי לשאלות דומות על ידע ממערב מול ידע ממזרח, ידע גופני מול ידע שכלתני ואיך מוצאים שקט ומרכז פנימי (ומוסרי) בתוך כל זה.

 

כשאני חושבת על זה נקודת המוצא של חוסר יכולת להכיל דומה לנקודת המוצא של "עתיקות" ( *יצירת המחול עליה עובדת יעל ב'אתר' יחד עם האמנית נור גראבלי) שגם לה יש שורשים של קושי נוכח מאוד בלהתמודד עם המציאות. אולי הרצון ב"עתיקות" להתמודד ביחד עם נור ותוך נכונות דווקא לראות ולהכיל הכל וכמה שיותר במקום לעצום עיניים ולעשות אום זו איזושהי התבגרות. (לא שאני כבר לא בעד לעצום עיניים ולעשות אום לפעמים. אחלה דבר)".

 

איך נראה תהליך העבודה שלך? גם ככוריאוגרפית וגם כרקדנית.

"אני לוקחת לעצמי את החופש להשתמש בכל תחומי האמנות והמחשבה כדי ליצור עבודה שמתרחשת בזמן אמת ועוסקת בדברים שמזיזים אותי באמת. זה אומר גם לקחת על עצמי את העבודה האינסופית הנדרשת בשביל שכל הדבר הזה יהיה באמת באמת טוב בעיניי ויתקשר עם הצופים בו. ככוראוגרפית אני מושקעת בכל פרט, מהמחשבה התמידית על הרעיון, דרך תהליך המחקר, החיפוש ויצירת הכוריאוגרפיה והעבודה התנועתית והפרפורמטיבית עליה, ועד בניית סאונד, טקסט, תפאורה, תלבושות. כרקדנית שמבצעת את העבודות (שלי ושל אחרים) אני מנסה לממש את החזון של היוצרות בשיא הרגישות, המסירות והטוטאליות. זה כיף".

 

מה משך אותך ביפו? מה גרם לך להגיע וליצור דווקא כאן?

"הפוליפוניה. החיים ביפו-יאפא, הכה יפה בעירבובייתה, מאוד משכו אותי לגלות ולשאוב השראה מתרבויות עשירות שנדחקות לשוליים, מיופייה של השפה הערבית ממנה כמו ניסו לשכנע אותי לפחד ומנקודת המבט הפלסטינית על אותה פיסת היסטוריה. נקודת מבט שלראייתי אינה בהכרח סותרת אלא משלימה, מייצרת תמונה רחבה, מורכבת ומרובדת יותר ובכך נאמנה יותר למציאות.

 

העושר התרבותי והנרטיבי הזה היה נסתר ממני כמי שגדלה בחברה הומוגנית למדי בצפון תל אביב. באופן משונה ההנכחה שלו גרמה לי להתעניין גם בתרבויות ונרטיבים שהדור של סביי וסבותיי חש שמצופה ממנו להתבייש בהן ולהסתירן בהגיעו לארץ. ההסתרה התקיימה גם בין יוצאי ארצות ערב (שכמו סביי מצד אחד כאשר הגיעו לארץ תרבותם ה"מזרחית" נדחקה לשוליים) וגם בין יוצאי ארצות מערב (שכמו סביי מצד שני נאלצו גם הם להשיל סממנים "גלותיים" ואת טראומת רדיפתם בארצות המוצא). התחזקה בי למשל התהייה למה בארץ לא יכלו להכיל את השם היפה שניתן לסבי בלידתו בפרס – נוראללה, והיו חייבים להמיר אותו ליעקב (המרה שהוא מעיד שלעולם לא יהיה שלם איתה). כלומר לא רק שהפוליפוניה ביפו מושכת אותי, היא גם מלמדת אותי להסתכל בצורה מקבלת וסקרנית יותר על מורכבות שמתקיימת בזהות שלי, במקום בו אני חיה ובכלל. וזו השראה גדולה בשבילי".

 


 

צילום: אמיר מזור. מתוך "איך להשקיט את הים בשלושה צעדים פשוטים" מאת יעל סופר סמסון.