יפו – תל ונמל

 

לאורך ההיסטוריה אנשי הנמל – הם אנשי התל. תל יפו סיפק לאנשי הנמל מקום מגורים מוגן מפגעי טבע ואדם. הנמל אפשר דייג, מסחר, ניעות ותקשורת והתל סיפק הגנה, מגורים, אפסון ומים.

הקף הפעילות בנמל ומרקם החיים של קבוצות אוכלוסין סביבו שהיו קשורות במישרין או בעקיפין לפעילות הנמל, היו נתונים לחסות והביטחון שהעניק התל – לאנשים, לבעלי החיים, לרכוש ולסחורות, כאשר בכול לילה, או בכל רגע סכנה, יכלו להסתופף בחסותו.

בעתות טובות של פריחה, פרח הנמל ועמו אנשיו – אנשי התל, בעתות קשות של הרס וכיבוש, קמל הנמל ואנשיו נמלטו מהתל.

דוגמה נהדרת לכך הוא הסיפור של אבו נבוט שנקלע מחוץ לחומות… בין אם זה ספור פולקלור או אמת היסטורית, זה מעיד על האווירה:  החשיבות והמאמצים שהקדיש לביטחון המקום (תל ונמל) וביטחון הדרכים המובילות אליו. אבו נבוט הבין שהביטחון יביא לפריחה כלכלית של המקום, וכך היה.

שתי תקופות בהן הנמל והתל הופרדו:

בראשית ולסירוגין במהלך כיבוש הממלוכים* 

ועם הכיבוש הישראלי*

הדייגים היו הדבר היחיד הקבוע בנמל לאורך ההיסטוריה. גם בתקופת ההרס הטוטאלי וממושך של יפו תמיד נמצאו שניים, שלושה דייגים, שיצאו לים לפרוש מכמורתם.

 

התל –

ישוב קבע בתל יפו התאפשר בזכות מס היבטים קיומיים: בטחון, מים, מגורים ואפשרויות מחייה קל"ב: כדגה מהים או חקלאות ומרעה מהמישור הפורה והמידי שסבב את התל.

חלחול המים באבן הכורכר יצר כוכים בהם התגוררו, אפסנו ואגרו מרכולתם (מסממני ההבחנה בין התיישבות קבע לנוודים), ואפשרו גם מתחמי מחייה לחיות הבית והמשק.

האבן הנוחה לעיבוד וכרייה, אפשרה עיצוב של מערכת מעברים בין הכוכים, אך החשוב מכל:

אפשרה חציבתן של בארות מים חיים ומתוקים (המים המתוקים של יפו התאפשרו בזכות היותם מצויים קרוב לקו החוף וקרוב לפני האדמה). ואכן, אף פעם, בכל הפעמים בהן הייתה יפו תחת מצור

לא הייתה מצוקת מים.

התל המבוצר, כמעט באורח טבעי, הזמין אליו קבוצות אוכלוסין נוספות הקשורות במישרין או בעקיפין לפעילות הנמל: בעלי מלאכה שבנו ותיקנו סירות, חקלאים שאדמותיהם היו במישור הפורה שסבב את התל, סוחרי שמן הזית, סוחרי הכותנה, וכו'

עם הזמן והתפתחות התל, הנמל והשוק, החלו מגיעות לנמל אניות מעבר לים (ממצרים, מסוריה, מהאיים היווניים, וכו') עם סחורות ונוסעים, והתפתח שוק וסחר יצוא ייבוא בינלאומי ודיירים חדשים בני עמים אחרים, שהתיישבו במקום לקדם את הסחר שייבאו ונוצרה קהילה קוסמופוליטית שפעלה בחסות התל.

 

מערך יחסי הכוחות בין האימפריות שסבבו את הארץ

לאורך ההיסטוריה חבל הארץ הישראלי היה אך דרך מעבר בין האימפריות והכוחות שסבבו אותו.

בדרום – מצרים (בכל המופעים שלה: כפרעונים, כחיקסוס, כשבטי ישראל ששבו ממצרים,  כתלמאים, כעות'מניים, כממלוכים, כמצרים הערבית)

בצפון מזרח מסופוטמיה (בשלל המופעים: בבל, אשור, שומר, אכד, פרס),

ממזרח – שבטים נוודים, והאסלאם הערבי.

בצפון – החיתים, הפניקים, הסלבקים, הטורקים וסוריה

וממערב – גויי הים, היוונים, הרומאים, הצלבנים, הצרפתים, האנגלים…

כך שחבל הארץ הישראלי היה נתון לכיבושים של כוחות חוץ שהיו גדולים ממנו שעצבו את החיים בארץ כהעדר יכולת גיבוש שלטון אחד מקומי ומרכזי על חבל ארץ זו. התוצאה הייתה הקמתן של ערי מדינה, או ישובים מבוצרים החולשים כל אחד על סביבתו המידית, וחלקי ארץ ללא משילות.

 

אחת הרעות החולות מהן סבל חבל הארץ הישראלי מקדמת דנא, היו קב' נוודים שתקפו יישובי קבע ובזזו את יבולם בשדות, בכרמים, באסמים. ערי הישוב (משפחות מורחבות, שבטים), הקדישו מיטב מרצם והונם לבצר ולמגן ישובים. עריי חומה (בדומה לערי ה-Police  היווניות), ביניהן גם יפו.

אך לא תמיד יכלו לאבטח את הדרכים מ/ואל היישובים.

 

1.  על ההפרדה בין הנמל לתל יפו בתקופת כיבוש הממלוכים (1268-1516)

בשנת 1268 נכבשה יפו על ידי בייברס הממלוכי, שהחריב אותה עד היסוד וגירש את תושביה. הממלוכים הציבו חיל משמר שישמור כי לא תעשה עבודת בנייה בתל או בנמל.

אך עם הזמן ועל פי צרכיהם, אפשרו הממלוכים מידי פעם, לאניות מסחר או נוסעים (כקו קבוע של הובלת התבואה ממצרים לסוריה) לעגון ולפרוק מטענם, או נוסעיהם (לרוב חיילים, לעיתים צליינים – מהם גבו "דמי גולגולת" כך שהעסק היה גם כלכלי…). כך שלמרות ההרס, גם של הנמל עצמו, נוצר שוק ומסחר במרחב המישורי החקלאי שסבב את התל:

  • הגֶיאוֹגרָף הערבי כורדי אָבּולְפֶדָא (1273-1331), מספר כי כול האניות המבקרות בארץ מבקרות בנמל יפו ובשוק שלה.
  • וב-1334 הרב הספרדי יצחק חילו, מונה את תוצרת השוק: שמן זית, כותנה, פירות מיובשים, כדי זכוכית, ובדים צבעוניים.
  • אך לקראת סוף המאה ה-14, והתרופפות השמירה של החיילים הממלוכים על האתר, גם מעט ניצני החיים שנבטו בסביבת האתר והנמל, גוועו.
  • הנוסע הבלגי דֶה לָה בּרוּקִייר מספר כי ב- 1432 מלבד מס' אהלים מצא את יפו חרבה.  
  • רבי משולם מנחם מוואלטרה שבאיטליה (1481) מספר על יפו החרבה.
  • בשנות הרפיון וההתפוררות, כנופיות בדואים, שודדי דרכים, ושודדי ים, הטילו את אימתם על תושבי הארץ. ב-1479 למשל השתלטו שבטים בדואים על ירושלים למספר ימים!…
  • במאה ה-15 התנהל יצוא קבוע של כותנה מנמל יפו לאירופה ע"י הוונציאנים.

צליינים שהגיעו, לנו על החוף באהלים ובין הריסות האתר. זה מתועד בכתבים וברישום.

ראו את המפה של  Reuwich and Breydenbach משנת 1483 – בה נראים הריסותיה של יפו וקב' הצליינים יורדת לחוף.

או בספרו של  S. Tolkowsky:  ""The Gateway of Palestine, a history of Jaffa

  • הכיבוש העות'מני של הסולטאן סָלִים ה-I  (1512-1520), הותיר את תל יפו חרב, אך אפשר לנמל לשמש לפריקה וטעינה. הקמת יישוב קבע נאסרה, והוצב חיל משמר להרחקת שודדי ים מהחוף.

התחדשות

ב- 1654 נזירים פרנציסקנים הצליחו לקבל רשות לבניית אכסניה לצליינים בתל יפו ומתחדש הקשר בין הנמל לתל. לצדה הוקמו המנזרים הארמני ויווני-אורתודוקסי, ששימשו גם הם כאכסניות

בסוף המאה כבר הוקמו בתל בתים, חודשו החומות ויפו החלה לשוב ולשמש כיישוב קבע.

התחדש הסחר הימי הבינלאומי, בניית התל, הנמל והביצורים, חאנים, שווקים, שיבה של נוצרים ויהודים (בחלקם מאנוסי ספרד).

 

2. על ההפרדה בין הנמל לתל יפו בתקופת הכיבוש הישראלי

הכיבוש הישראלי של יפו גרם לנטישת מירב תושבי יפו הערבים, ולהרס גדול לתל יפו.

תל יפו

הצורך לבאר את "השטח הגדול" מפשע וזנות, לפנות את העולים שפלשו לבתים הריקים, בחלקם מסוכנים – בייחוד אחר פגיעה בנפש עם התמוטטות בתים על יושביהם (חורף 1949 ראו בקתדרה קתדרה 88 תשנ"ח ע"מ 95-134, "שימור השכונות הנטושות של יפו לאחר מלחמת העצמאות" מאת יאיר פז), ובנוסף, החשש משובם של תושבים ערבים ודרישת רכושם, (אולי גם הרצון למחוק את תרבות האויב…), הניעה למציאת פתרון מהיר.

הוקמה "הרשות לפיתוח יפו העתיקה" שמתחם אחריותה הוגבל לתל יפו בלבד. הייתה התלבטות בין למחוק את השטח כולו מכל המבנים… או מחשבה אחרת, שיפוץ ושימור המקום. הוחלט על שיפוץ ושימור מה שניתן ותוך התחשבות בהטמעתן של מערכות ביוב, חשמל, ודרכי תנועה והפיכת המקום ל"קרת אמנים".

אלא שבמהלך פינוי ההריסות, נעשה שימוש בחומרי נפץ – מה שגרם גם לבתים שדווקא היו עמידים ואפשריים לשיפוץ – לקרוס… ומה שנותר היה דוגמית למה שהיה…

נמל יפו

הנמל שנידרש להעלאת עולים ויצוא ההדרים המשיך לפעול לצד הנמלים תל אביב וחיפה, בחסות ניהולה חברת "אוצר מפעלי ים" כאשר בחלקו הדרומי פעל בסיס חיל הים.

בסוף שנת 1952 הועבר הנמל לניהול משרד התחבורה, והוכר כיחידה עצמאית. בשנת 2007 עבר הנמל לאחריות עיריית תל אביב-יפו.

ההבחנה בין התל לנמל נשמרה עד היום…